איך רפאתי את הבן שלי

הבן שלי אובחן במעבדת שינה כסובל מהפסקות נשימה יחד עם זה סבל מנזלות כרוניות ונחירות רמות. רופא אף-אוזן-גרון המליץ על ניתוח שקדים ופוליפים. פעם ראשונה שישבתי מול רופא, שמעתי את ההבחנה שלו ולא התערערתי. ושאלתי בנחת אם אני יכולה לעשות את שלי. אמר תעשי אבל לא יעזור.

חשבתי על כל תק' ההריון שהיתה גם ככה גדושה בקשיים ושינויים והסתובבתי הרבה זמן עם השאלה: "מתי אני הפסקתי לנשום" , בהלה, פאניקה, תחושה של לאבד את הקרקע ודברים נוספים שעברתי במהלך ההריון שהיו לי קשים וכל מה שעלה על דעתי ודיברתי עם נריה בלילות הרבה.

בשבועות האלה הנזלות והנחירות הפסיקו לגמרי. אבל השינה שלו המשיכה להיות לא רגועה, הוא ישן איתנו במיטה והתחושה שהנשימה שלו מפסיקה הטרידה אותנו מאוד.  

ואז נזכרתי בזה: במהלך ההריון הייתי מאושפזת כמה שבועות במחלקה להריון בסיכון גבוה. באחד הלילות הלכתי למלא לי בקבוק מים ובדרך חזרה החלקתי במסדרון על שלולית מים. שעות היינו מחוברים למוניטור, התפללתי לכל מי שאני מכירה שיעזור לנו. קרוב ל 20 שעות לא הרגשתי אותו נע. ויחד עם כל הלחץ רק ב 8 בבוקר התקשרתי לבן זוגי שיבוא. הוא היחידי שסיפרתי לו. לא סיפרתי לא לאימא שלי, לא לאחיות ולחברות שלי. ברציונל אמרתי לעצמי שהן כ"כ דואגות לי גם ככה שאני לא רוצה להוסיף על זה. זה נשאר סוד, משהו שלא דיברתי עליו כמעט בכלל. (שתדעו: סודות זה מקור להרבה הרבה צרות).  באותו לילה שיתפתי את נריה בזכרון הזה ושיחררתי אותו. שלשה לילות אח"כ הוא ישן במיטה שלו רצוף, בנחת. נגמרו לגמרי הפסקות הנשימה, הנחירות וההתעוררויות. זה נגמר. לגמרי. עברו כמה שבועות מאז ואפשר להבחין שכל ההתנהגות שלו השתנתה. בדיעבד אני מבינה שהוא היה עצבני מחוסר שינה. הוא הרבה יותר שמח, שר, רוקד, מקשיב.     

אם עליתם על הקונפליקט הרגשי שלכם, של השושלת, מזמן ההריון, הלידה או אפילו לפני, שהילד מבטא בגוף הפיזי שלו כקושי או מחלה: הרגישו את אהבתכם אליו ודברו איתו בלילה כשהוא ישן: "בני היקר, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך, תמיד אוהב אותך. ספרו את הסיפור וסיימו כך: זה לא שלך, זה אף פעם לא היה שלך. זה נגמר. אתה משוחרר מזה."