קישור לכתבה

בדיקההה

דגדבשדגלדשגםשדגדש

גדשלםגדשגלדשגדשגדש

גדשגדששדג

 

ריפוי ספונטני, כדור אש ושני זוגות עיניים.

כשלמדתי את הקורס אנטומיה אינטואיטיבית חוויתי חוויה שלקח לי שנים להבין אותה ועוד כמה שנים לשים אותה במילים.
במהלך הקורס מזמינים אנשים מחוץ לקורס לקבל שסנים. באחד הימים הגיעה אישה שמאיך שנראתה היה ברור שיש לה סרטן.
היא היתה חלשה ונתמכה בבעלה ובבנות שלה.
נרתעתי מלעבוד איתה אבל התיישבתי מולה. היה לה סרטן במוח ובכבד.
התרכזנו בסרטן במוח ועשיתי מה שאני יודעת לעשות להקשיב, לשאול שאלות, לכוון.
לפרוט שמות של מחלות למיקום שלה בגוף, לחוויה שם, לתחושות ולרגשות. עלו קונפליקטים, זכרונות, כאב, עשינו למידות ובסוף עשינו ריפוי.

בריפוי הרגשתי אותה עמוק בלב שלי, מחוברת אליה. לשבריר שניה היינו כדור אש אחד עם שני זוגות עיניים. לרגע אחד הינו הטבע האמיתי שלנו.

 

אחרי כמה חודשים הבנתי שהיא הגיעה דרך תלמידה שלי ושהיא נרפאה לגמרי וחזרה לעבוד. ביקשתי מהתלמידה שלי שתבקש ממנה לכתוב לי.
התלמידה שלי חזרה עם התשובה המהממת "היא שכחה שהיא היתה חולה". זו היתה תשובה נפלאה לאגו שלי.
מאז זה קרה לי פעם אחת נוספת עם הבן שלי כשהיה חולה ובספונטניות מוחלטת מתוך שינה מצאתי את עצמי במיטה שלו מחבקת אותו ואנחנו כדור אש אחד עם שני זוגות עיניים.
באותו שבריר שניה הוא הבריא.

אני לא יודעת ולא מנסה להיות כדור האש הזה. זה מרגיש רחוק ואני לא יודעת את הדרך לשם. אני כן יודעת שאני ממשיכה ללכת בנחישות והתמדה ופותחת נתיבים לזה. וכשזה יקרה שוב זה יקרה.

עבורי קורס אנטומיה אינטואיטיבית פתח נתיבים רבים ורחבים. אני לקראת קורס כזה שאני סוף סוף מלמדת.

ושואלת: מי מצטרף אליי? מי בוחר בי להיות המורה שלו?

 

איך רפאתי את הבן שלי.

הבן שלי אובחן במעבדת שינה כסובל מהפסקות נשימה יחד עם זה סבל מנזלות כרוניות ונחירות רמות. רופא אף-אוזן-גרון המליץ על ניתוח שקדים ופוליפים. פעם ראשונה שישבתי מול רופא, שמעתי את ההבחנה שלו ולא התערערתי. ושאלתי בנחת אם אני יכולה לעשות את שלי. אמר תעשי אבל לא יעזור.

חשבתי על כל תק' ההריון שהיתה גם ככה גדושה בקשיים ושינויים והסתובבתי הרבה זמן עם השאלה: "מתי אני הפסקתי לנשום" , בהלה, פאניקה, תחושה של לאבד את הקרקע ודברים נוספים שעברתי במהלך ההריון שהיו לי קשים וכל מה שעלה על דעתי ודיברתי עם נריה בלילות הרבה.

בשבועות האלה הנזלות והנחירות הפסיקו לגמרי. אבל השינה שלו המשיכה להיות לא רגועה, הוא ישן איתנו במיטה והתחושה שהנשימה שלו מפסיקה הטרידה אותנו מאוד.  

ואז נזכרתי בזה: במהלך ההריון הייתי מאושפזת כמה שבועות במחלקה להריון בסיכון גבוה. באחד הלילות הלכתי למלא לי בקבוק מים ובדרך חזרה החלקתי במסדרון על שלולית מים. שעות היינו מחוברים למוניטור, התפללתי לכל מי שאני מכירה שיעזור לנו. קרוב ל 20 שעות לא הרגשתי אותו נע. ויחד עם כל הלחץ רק ב 8 בבוקר התקשרתי לבן זוגי שיבוא. הוא היחידי שסיפרתי לו. לא סיפרתי לא לאימא שלי, לא לאחיות ולחברות שלי. ברציונל אמרתי לעצמי שהן כ"כ דואגות לי גם ככה שאני לא רוצה להוסיף על זה. זה נשאר סוד, משהו שלא דיברתי עליו כמעט בכלל. (שתדעו: סודות זה מקור להרבה הרבה צרות).  באותו לילה שיתפתי את נריה בזכרון הזה ושיחררתי אותו. שלשה לילות אח"כ הוא ישן במיטה שלו רצוף, בנחת. נגמרו לגמרי הפסקות הנשימה, הנחירות וההתעוררויות. זה נגמר. לגמרי. עברו כמה שבועות מאז ואפשר להבחין שכל ההתנהגות שלו השתנתה. בדיעבד אני מבינה שהוא היה עצבני מחוסר שינה. הוא הרבה יותר שמח, שר, רוקד, מקשיב.     

אם עליתם על הקונפליקט הרגשי שלכם, של השושלת, מזמן ההריון, הלידה או אפילו לפני, שהילד מבטא בגוף הפיזי שלו כקושי או מחלה: הרגישו את אהבתכם אליו ודברו איתו בלילה כשהוא ישן: "בני היקר, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך, תמיד אוהב אותך. ספרו את הסיפור וסיימו כך: זה לא שלך, זה אף פעם לא היה שלך. זה נגמר. אתה משוחרר מזה."